יצירת קשר
ונחזור אליך בהקדם
העליון הכריע: הטבת המס לעצמאים אינה חלה על שכירים
פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון מבהיר כי רשות המסים פעלה כדין בפרשנותה לסעיף 45א לפקודת מס הכנסה, וקובע גבולות ברורים בין זכויות המס של עצמאים לאלו של שכירים
הדיון המשפטי נסב סביב פרשנות סעיף 45א לפקודת מס הכנסה, העוסק במתן זיכוי ממס בגין הפקדות לחיסכון פנסיוני.
הסעיף מעניק הטבת מס למי שמפקיד לקצבה, במטרה לעודד חיסכון לפנסיה הן בקרב שכירים והן בקרב עצמאים. ואולם, ניסוחו הסבוך של החוק הוביל למחלוקת מהותית בשאלה האם גם שכיר, שמפקיד כספים לפנסיה מעבר להפקדות המבוצעות על ידי מעסיקו, זכאי לאותה הטבה הניתנת לעצמאים.
הטענה המרכזית של התובעים, שהוגשה במסגרת תובענה ייצוגית נגד רשות המסים בהיקף של 664 מיליון שקל, הייתה כי הרשות מפרשת את הסעיף באופן מצמצם מדי. לטענתם, לשון החוק מאפשרת גם לעובד שכיר ליהנות מהזיכוי בגין הפקדה לחיסכון פנסיוני, לרבות בגין חלק מהכנסתו שאינה מבוטחת. הם טענו כי הדרישה לבצע הפקדה נוספת במעמד של “עמית עצמאי” כתנאי לקבלת הזיכוי אינה מעוגנת בדין, וכי הרשות גבתה מהם מס ביתר במשך שנים.
מנגד, טענה רשות המסים שפרשנות זו חורגת מתכלית החקיקה ומערערת את מבנה דיני המס. לדבריה, התיקון שנערך בשנת 2006 נועד להעניק תמריץ לעצמאים בלבד, שכן לשכירים קיים כבר מנגנון הפרשות מטעם המעסיק. קבלת עמדת התובעים, לשיטתה, הייתה מובילה להטבת מס רוחבית ובלתי מבוקרת, בעיקר עבור בעלי הכנסה גבוהה, ויוצרת אפליה הפוכה בין שכירים לעצמאים.
בית המשפט המחוזי קיבל בתחילה את עמדת התובעים וקבע כי רשות המסים פעלה שלא כדין, אך העליון הפך את ההחלטה וקיבל את ערעור המדינה.
בפסק הדין נקבע כי אין להחיל את ההטבה שנועדה לעצמאים גם על שכירים, שכן הדבר מהווה שינוי מהותי בדין ומנוגד לתכליתו המקורית של החוק.
השופט גרוסקופף הדגיש כי יש לבחון את תכליתו הכלכלית והחברתית של הסעיף, ולא רק את לשונו. פרשנות מרחיבה, לדבריו, הייתה הופכת “תקלה ניסוחית” להטבת מס רחבה בהיקף עצום, שעלותה לקופה הציבורית עלולה להגיע למיליארדי שקלים מדי שנה. הוא הזכיר כי הטבות המס לחיסכון פנסיוני הן מההוצאות הפיסקאליות הגבוהות ביותר של המדינה, בהיקף של מעל 24 מיליארד שקל בשנה, ועל כן יש לנהוג בפרשנות זהירה ומאוזנת.
בית המשפט קבע כי רק שכיר שביצע הפקדות נוספות לקצבה במעמד עצמאי בגין הכנסתו הבלתי מבוטחת,כמו רופא העובד בבית חולים ומפעיל במקביל קליניקה פרטית, או מורה הנותנת שיעורים פרטיים זכאי להטבה הנוספת. לעומת זאת, שכיר שכלל הפקדותיו לפנסיה נעשו באמצעות מעסיקו, אינו זכאי להרחבת ההטבה מעבר לקיים בדין.
פסק הדין מספק בהירות פרשנית חשובה ומחזיר את האיזון בין שכירים לעצמאים במסגרת דיני המס. הוא מבהיר כי אין מקום להרחיב את תחולתן של הטבות מס מעבר למטרה שלשמן נוצרו, וכי עקרונות השוויון, ההוגנות והאחריות הפיסקלית מחייבים פרשנות מדויקת וזהירה. בכך הונח סוף ברור לוויכוח המשפטי בעניין זה.