ביטול הטבות המס על קרנות ההשתלמות בין צדק חברתי לקוצר ראייה כלכלית

בכל פעם שמשרד האוצר מעלה מחדש את הרעיון לצמצם או לבטל את ההטבות על קרנות ההשתלמות, עולה אותה התחושהשל איבוד פרופורציות.
קל להציג את ההטבה כ"פריווילגיה לעשירים", אך כאשר בוחנים את הנתונים לעומק, מתברר כי מדובר באחד מאפיקי החיסכון היעילים והנגישים ביותר עבור מעמד הביניים בישראל ולא ב"מקלט מס" לבעלי הון, כפי שמנסה לצייר זאת האוצר.

רקע היסטורי

קרנות ההשתלמות החלו לפעול בישראל בשנות ה- 50 של המאה ה- 20, כיוזמה לעידוד השתלמויות מקצועיות בקרב שכירים. הן הופעלו בעיקר במסגרת ההסכמים הקיבוציים בין מעסיקים לההסתדרות הכללית של העובדים בישראל, והיו מיועדות לשמש מקור למימון השתלמויות, כנסים, לימודי המשך של עובדים. בהמשך, הורחבו קרנות ההשתלמות גם למגזרים נוספים, לא רק לשכירים, אלא גם לעצמאיים, לחברי קיבוצים ומושביםשיתופיים. עם הזמן, ייעוד הקרן השתנה בהדרגה מהמטרה המקורית של "השתלמות מקצועית" למוצר חיסכון לטווח הבינוני-ארו, עםגמישות משיכה לכל מטרה לאחר תקופת "וותק". 

רקע והנתונים שמאחורי המהלך

קרנות ההשתלמות הן כיום אפיק החיסכון היחיד בישראל המעניק פטור ממס רווחי הון על הפקדות של עד כ־19 אלף שקלים בשנה, מתוך שכר חודשי של עד כ־16 אלף שקלים, בנוסף להיותן הוצאה מוכרת. 
עלות ההטבה לקופת המדינה מוערכת בכ־10.7 מיליארד שקל בשנה, אכן סכום משמעותי אך לא דרמטי במונחי התקציב השנתי של מדינת ישראל. 

לפי נתוני משרד האוצר עצמו, כ־47% מהשכירים בגילאי 25–64 חוסכים בקרנות השתלמות. במילים אחרות, כמעט מחצית מהעובדים במשק נהנים מהאפיק הזה.
נכון, שיעור ההשתתפות גבוה יותר בעשירונים העליונים, אך גם מורים, עובדי מדינה, אנשי מערכת הבריאות והמגזר הציבורי נכללים באותן קבוצות.

השכר הממוצע בעשירון השביעי, לדוגמה, עומד על כ־14,700 ש"ח בלבד. רחוק מאוד מלהיות “שכר של עשירים”.

הבעייתיות שבטיעוני האוצר

העמדה הרשמית של משרד האוצר גורסת כי מדובר בהטבה רגרסיבית, כלומר, כזו שמיטיבה בעיקר עם בעלי שכר גבוה וכי ביטולה יתרום לצדק חלוקתי ולשוויון במיסוי. על פניו, זהו נימוק סדור. אלא שהאמת מורכבת בהרבה:

1. ההטבה כבר נשחקה – תקרת ההפקדה הפטורה לא עודכנה מאז 2004 ואינה צמודה למדד. האינפלציה של שני העשורים האחרונים הפחיתה את ערכה הריאלי בכ־50%. בפועל, מדובר בקיצוץ זוחל ומתמשך שהתרחש ממילא.

2. הנהנים אינם “העשירים” אלא מעמד הביניים העובד – בעוד שהאלפיון העליון ממילא נהנה מהטבות מס אחרות, קרן ההשתלמות היא לעיתים האפיק היחיד שמאפשר לעובד ממוצע להגדיל חיסכון נזיל לטווח בינוני.

3. המשמעות הכלכלית – צמצום ההטבה עלול לפגוע ישירות ברמת החיסכון הפרטי בישראל, שכבר כיום נמצאת במגמת ירידה. הפגיעה הזו תכביד על היציבות הפיננסית של משקי הבית ועל שוק ההון המקומי, שנהנה מהון ארוך טווח שמוזרם מקרנות ההשתלמות.

4. שחיקת אמון הציבור – שינוי חד במדיניות מס מבוססת ויציבה, הנתפסת כהסדר “הוגן” לאורך עשרות שנים, פוגע באמון הציבור במערכת הפיסקלית. אמון זה הוא משאב יקר לא פחות מהכנסות ממסים.

מתי רפורמה הופכת ל"עז תקציבית"

אין זה סוד שבכל שנה לקראת הכנת התקציב, נשלפת מחדש “העז” הזו, ביטול או קיצוץ בהטבות קרנות ההשתלמות.
לכאורה מדובר בהצעה “עניינית”, אך במציאות זהו לרוב אמצעי טקטי של משרד האוצר להניח רעיון לא פופולרי על השולחן, רק כדי לוותר עליו בסבב המשא ומתן הבא.
הבעיה היא ש"עזים" תקשורתיות כאלה גורמות נזק אמיתי. הן מייצרות חוסר יציבות, בלבול בקרב החוסכים, ופוגעות באמון הציבור ברצינות קובעי המדיניות.

ואם כבר רוצים לתקן אז לפחות תעשו את זה נכון

במקום צעדים פזיזים או גורפים, ניתן לבצע תיקון שקול והדרגתי:

• עדכון מדורג של תקרת ההפקדה – כך שיישמר הערך הריאלי של ההטבה, אך ימנע ניצול יתר.

• הפחתה הדרגתית – אם רוצים לקצץ, יש לעשות זאת על פני מספר שנים, כדי לאפשר הסתגלות.

• מיקוד בהכנסות הגבוהות מאוד – ניתן להגביל את הפטור למסכומי שכר של עד 25 אלף ש"ח, ובכך לצמצם את ההטבה לעשירון העליון בלבד, מבלי לפגוע בעובדים מן השורה.

• קידום חיסכון חלופי לשכבות החלשות – אם באמת רוצים צדק חברתי, יש להרחיב את ההטבות דווקא כלפי עובדים שלא נהנים מהן כיום, כמו עצמאים או עובדים בשכר נמוך.

ההצעה לבטל או לצמצם את ההטבות על קרנות ההשתלמות אינה רק שאלה תקציבית זו סוגיה של תפיסת עולם כלכלית וחברתית.
מדיניות מס נכונה צריכה לעודד חיסכון, לשמר יציבות ולעודד אחריות פיננסית אישית. קרן ההשתלמות, במתכונתה הנוכחית, עושה בדיוק את זה.
לפיכך, יש לראות בה לא “עיוות מס”, אלא תמריץ חיובי לחיסכון ולעבודה, כזה שמשרת היטב את המשק, את העובדים ואת המדינה כאחד.

במקום לקצץ באפיק שמוכיח את עצמו, מוטב שהאוצר יפנה את מאמציו למקומות שבהם באמת מתקיים עיוותלא בקרב אלה שחוסכים בעמל כפיהם, אלא באזורים שבהם הון פיננסי נהנה מהטבות מס שאין להן הצדקה חברתית.