קחו למשל את החזרת את המשק לפעילות במהירות, בזמן שמוסדות החינוך עדיין סגורים. מצד אחד, המדינה מצפה מהורים לחזור לעבודה, מצד שני, היא לא מספקת מסגרת לילדים. והתוצאה היא מציאות בלתי אפשרית עבור העובדים והמעסיקים, מהם נדרש להפעיל מחדש את העסק, כאשר חלק מהעובדים אינם יכולים להתייצב לעבודה מסיבות ברורות. מצב זה אינו משקף חזרה אמיתית לשגרה, אלא למעשה העברת הנטל מהמדינה אל האזרח.
ומה עם פיצויים לעסקים? אנחנו כבר שבוע בתוך הלחימה ועדיין אין מתווה פיצויים ברור ומהיר. במקום מנגנון שקוף שיופעל בלחיצת כפתור, שוב מתחיל תהליך של דיונים בין משרד האוצר ללשכות המקצועיות.
גם מתווה הפיצויים המסתמן מעורר ביקורת. הדרישה לירידה של 25% במחזור לעסקים המדווחים חד חודשי, או 12.5% לעסקים המדווחים דו חודשי, לא משקפת את מורכבות הפגיעה הכלכלית בזמן חירום. ושחרור המשק לפעילות בעוד הפעילות לא באמת חוזרת תקשה עוד יותר לעמוד ברף הנדרש.
ומה עם מתווה ברור בנוגע לעובדים שכירים ולמעסיקים. מי נושא בעלות ההיעדרות של עובד שנעדר משום שלא קיימת מסגרת לילדיו, האם העובד זכאי לשכר? האם המעסיק זכאי לשיפוי מהמדינה? ומה אמור לעשות עסק שאינו יכול לשאת בעלויות הללו ללא סיוע? ושוב בהיעדר מנגנון ברור, האחריות נופלת על כתפי העובדים והמעסיקים עצמם והמדינה אינה מספקת פתרון מוסדר.
היעדר מדיניות ברורה יוצר שוב ושוב תסכול מתמיד וחוסר ודאות מתמשך. עובדים אינם יודעים אם יקבלו שכר, מעסיקים אינם יודעים אם יפוצו, והורים אינם יודעים כיצד לנהוג כאשר מערכת החינוך סגורה אך המשק חוזר לפעילות.
אין מנגנון חירום כלכלי סדור ומתפקד. במקום מדיניות ברורה ופרוטוקול פעולה קבוע למצבי חירום אנחנו מקבלים פתרונות זמניים והודעות חלקיות. כשמדובר בפרנסה של אנשים, בהישרדות של עסקים וביכולת של משפחות לצלוח תקופה מורכבת צריך מנהיגות כלכלית. נהלים סדורים ועידכונים ברורים.
בעלי העסקים הם לא נתונים סטטיסטיים הם אלו שמשלמים את מחיר אובדן ההכנסות, מעסיקים מקבלים החלטות מורכבות ללא גב כלכלי ברור מהמדינה ועובדים נשארים עם סימן שאלה לגבי זכויותיהם.
העיקרון צריך להיות פשוט. כשהמדינה מגבילה את הפעילות הכלכלית מטעמי ביטחון, היא חייבת להפעיל מנגנון פיצוי מהיר וברור