תושב או לא תושב? כך תזכיר החוק החדש קובע את חבות המס שלך

מאז שנת 2002, בעקבות תיקון 132 לפקודת מס הכנסה, אומצה בישראל גישת מיסוי פרסונלית אשר מטילה חבות מס על כלל הכנסותיו העולמיות של תושב ישראל, להבדיל מחבות טריטוריאלית החלה רק על תושבי חוץ בגין הכנסות שהופקו בישראל. לפיכך, השאלה האם אדם הוא תושב ישראל או לא, היא שאלה קריטית שיכולה לשנות את חבות המס שלו מן הקצה אל הקצה.

ההגדרה שהייתה נהוגה עד כה הייתה מבוססת על מבחן מרכז החיים, מבחן איכותי שבוחן היכן נמצא מרכז  חיייו של אדם, היכן נמצאים הקשרים המשפחתיים, החברתיים והכלכליים של האדם, בצירוף חזקות הניתנות לסתירה שהתבססו על ימי שהייה בישראל.

הבעיה המרכזית במצב הקיים הייתה שהכללים לא היו ברורים. המבחן האיכותי דרש בחינה אינדיבידואלית, שפתחה פתח לאי ודאות, לפרשנות מרחיבה מצד פקידי שומה, ולהגשת עמדות אגרסיביות מצד נישומים. התוצאה הייתה ריבוי מחלוקות, חשיפה משפטית מיותרת, והעדר קו מנחה ברור למי שמבקש לתכנן את חייו או את חיי משפחתו בהקשר של תושבות מס.

כעת, מבקשת רשות המסים לתקן את המצב באמצעות עיגון חזקות חלוטות. כלומר, הגדרת תושבות לא רק לפי מבחן איכותי, אלא לפי מספר מדויק של ימי שהייה. אם שהית בישראל מספיק זמן, תיחשב תושב ישראל. אם לא, תיחשב תושב חוץ.

בלי צורך להיכנס למערכת השיקולים הסבוכה של מרכז החיים. בהתאם לתזכיר, יוגדרו שתי קבוצות של חזקות, כאלה שבעטיין תיחשב תושב ישראל, וכאלה שבעטיין תיחשב תושב חוץ.

לדוגמה, מי ששהה בישראל 75 ימים בשנה, אך סך השהייה שלו בשלוש שנים עוקבות (באמצעות נוסחת שקלול מדורגת), עובר את רף 183 ימי שהייה, ייחשב תושב ישראל.

לחילופין, מי ששהה 30 ימים בלבד אך בן או בת הזוג שלו תושבי ישראל, והוא עבר את רף 140 הימים המשוקללים, גם הוא ייחשב תושב ישראל.

מנגד, מי ששהה 74 ימים או פחות וסך ימי השהייה המשוקללים בשלוש שנים נשאר מתחת לרף של 110, ייחשב תושב חוץ גם אם יש לו קשרים נוספים לישראל.

שיטת השקלול המוצעת שואבת השראה מהמודל האמריקאי, אך מוסיפה נדבך ייחודי באמצעות חזקות גם לתושבות חוץ, צעד שלא מקובל במדינות רבות. כך גם המנגנון החדש קובע הסדרה למקרים שבהם אדם מבקר בארץ זמן קצר לפני או אחרי מעבר קבוע שהות רצופה שאינה עולה על 21 ימים לא תיחשב לצורך קביעת תחילת התושבות או ניתוקה. החקיקה המוצעת מדגישה את השאיפה לוודאות, הן מצד המדינה והן מצד הנישומים. היא מייתרת את החזקות הניתנות לסתירה שהיו נהוגות עד כה, ויוצרת חיתוך ברור יותר.

השלכות המהלך הן רבות. יחידים ששוהים בחו"ל אך שומרים על קשר הדוק עם ישראל עלולים להימצא בגדר תושבים ישראלים רק בשל כמות הימים שבהם ביקרו בארץ לאורך השנים. גם חברות שבשליטת יחידים שעומדים בקריטריונים החדשים יושפעו, שכן תושבות של בעל שליטה עלולה לגרור חבות מס גם על הכנסות שהופקו מחוץ לישראל. משפחות ישראליות שעוברות לחו"ל ייאלצו להקפיד על ספירת ימים מדוקדקת כדי שלא להיחשב תושבים בטעות. יועצים ומייצגים יצטרכו לבחון בקפידה את יומן הנסיעות של הלקוח, לצד שיקולים של מיקום התא המשפחתי. לעיתים מספיק שבן או בת הזוג נשארו בישראל, כדי לקבוע את התושבות של כל המשפחה.

החוק המוצע, עם כל מורכבותו, מבקש ליצור קו גבול ברור במקום שבו שררה עד כה עמימות. בכך הוא מספק תשתית חדשה לתכנון מס, לציות, ולמניעת סכסוכים מיותרים מול רשות המסים. אך בו בזמן הוא גם מחייב תשומת לב רבה מצד נישומים ונציגיהם, שיידרשו להבין לעומק את מנגנון השקלול ולתכנן בהתאם.

בסופו של דבר, השאלה האם אתה תושב ישראל לצרכי מס איננה רק שאלה של תחושת שייכות או מיקום גיאוגרפי זמני. היא שאלה של הגדרה חוקית מדויקת, עם השלכות כלכליות כבדות משקל. בעולם שבו הגבולות הפיזיים מיטשטשים אך גבולות המס נותרו חדים כתער, כל יום נספר. תרתי משמע.