הפערים שדורשים מענה במתווה הפיצויים שהוצג למבצע "עם כלביא"

משרד האוצר פרסם מתווה ראשוני לפיצוי עסקים שנפגעו במהלך מבצע "עם כלביא". המתווה מבוסס ברובו על מודל הפיצויים ממבצע "חרבות ברזל", אך אינו מותאם במלואו למציאות המורכבת של יוני 2025. עיון מעמיק במתווה מעלה שורה של פערים שנדרש להם מענה, העדר פתרונות למצבים קריטיים ולעיתים, גם חוסר הוגנות כלפי עסקים שהפגיעה בהם אינה רק חשבונאית אלא קיומית.

על מה עדיין אין תשובות במתווה שהוצג

בסיס השוואה בעייתי

המתווה הקיים קובע כי הזכאות לפיצוי תיבחן לפי ירידה של 25% במחזור ביוני 2025, או ירידה של 12.5% במחזור המצטבר של מאי–יוני 2025, בהשוואה לתקופה המקבילה בשנת 2024. אלא שדווקא בשנת 2024 ובמיוחד באזורי הצפון, הפעילות העסקית כבר הייתה מצומצמת באופן משמעותי עקב השפעות מתמשכות של מלחמת "חרבות ברזל". עסקים רבים פעלו אז בהיקפים חלקיים, חלקם היו מושבתים לגמרי, וחלקם עדיין לא חזרו לשגרה מלאה גם חודשים לאחר סיום הלחימה.

השוואת המחזור לתקופה שכבר הייתה פגועה ממילא יוצרת עיוות חמור, שכן היא עלולה להציג ירידה מתונה יחסית, רק משום שהרמה ההתחלתית כבר הייתה נמוכה. המשמעות היא שדווקא עסקים שחוו פגיעה מתמשכת ואמיתית, לא יעמדו באחוזי הסף הפורמליים, ויודרו מהפיצוי, למרות שמצבם הכלכלי קשה ולעיתים אף קריטי.

לכן, יש הכרח להוסיף התייחסות ייעודית לעסקים שנפגעו כבר בתקופה המקבילה אשתקד כתוצאה מהאירועים הביטחוניים הקודמים. לעסקים אלה יש לאפשר לבחור בסיס השוואה חלופי, כמו שנת 2023 ואף שנת 2022 במקרים שבהם נרשמה פגיעה מצטברת מתמשכת לאורך יותר משנה. מתן גמישות בבחירת שנת ההשוואה הוא תנאי הכרחי ליצירת מתווה הוגן, מדויק, ורגיש למציאות הקיימת בשטח.

פיצוי שנמדד על בסיס פגום מפספס את יעדו. רק תיקון מנגנון ההשוואה יאפשר סיוע אמיתי לאותם עסקים שכבר שנתיים שורדים בקושי וכעת זקוקים לכל עזרה אפשרית כדי לא לקרוס.

עסקים שנפגעו פיזית לא קיימים במתווה

בין כלל המנגנונים שהוצעו במסגרת מתווה הפיצויים למבצע "עם כלביא", קיים פער מטריד במיוחד – העדר מענה לעסקים שנפגעו פיזית מירי טילים או שנאלצו לפנות את מקום פעילותם מטעמי ביטחון. עסקים אלה סובלים לא רק מירידה במחזור, אלא מהפסקה מוחלטת או שיבוש משמעותי של הפעילות העסקית, ולעיתים קרובות נזק לרכוש, לתשתיות, למלאי ולציוד.

בפועל, עסקים אלה נאלצים להקים את עצמם מחדש בתנאים בלתי אפשריים: שכירת שטח חלופי, רכישת ציוד, הוצאות הובלה, פתרונות זמניים לתשתיות, ולעיתים גם הוצאות בטיחות, נגישות והיתרים. מדובר בהוצאות חירום כבדות, המוטלות על עסק שנמצא ממילא במצב פגיע אך למרות זאת, המתווה הנוכחי אינו כולל כל מנגנון ייעודי לפיצוי בגין הוצאות אלו.

שורש הבעיה נעוץ בהגדרה המצומצמת של "נזק ישיר" בחקיקה הקיימת. כיום, החוק מכיר בנזק ישיר בעיקר כפגיעה פיזית ישירה ברכוש – אך אינו כולל בתוכו את ההשלכות העסקיות של הפסקת פעילות, אובדן תפקוד, או הצורך בשיקום מיידי של העסק במקום אחר. לכן, כל ההוצאות שנלוות לאירוע כמו, שכירות חלופית, הקמה מחדש, השקעה זמנית בתשתיות, אינן נחשבות לנזק בר פיצוי על פי החוק, ומכאן גם העדר המענה במסגרת המתווה הקיים.

התוצאה היא קשה במיוחד. עסקים שנפגעו בצורה הברורה והחמורה ביותר אינם עומדים בתנאי הסף לפיצוי לפי מחזור, ואינם מקבלים מענה בגין הנזקים האמיתיים שנגרמו להם. הם פשוט נופלים בין הכיסאות, לא בגלל חוסר בזכאות, אלא בגלל חוסר בהגדרה מתאימה.

כדי לתקן את העיוות הזה, יש לעדכן באופן מיידי את ההגדרה של "נזק ישיר" בחקיקה, במסגרת המסלול האדום של רשות המיסים. ההגדרה צריכה להתרחב כך שתכלול גם את הנזק השיורי, קרי, כל ההוצאות הנלוות שנדרשות לעסק על מנת לחדש את הפעילות העסקית באותם מקרים שהיא הופסקה כתוצאה מפגיעה פיסית שלא מאפשרת לו להמשיך לפעול.

ללא שינוי חקיקתי זה, אותם עסקים שנפגעו באופן החמור ביותר יישארו שוב לבד, ללא סיוע, ללא פתרון, ועם סיכוי אמיתי לקריסה.

תקרות ותקרות משנה

אחת הבעיות השקטות אך המשמעותיות ביותר במתווה הפיצויים של מבצע "עם כלביא" היא מגבלת התקרה לעסקים גדולים. עסקים עם מחזור שנתי העולה על 400 מיליון ש"ח מודרים בפועל ממסלול הפיצויים ה"רגיל" ומופנים למסלול נפרד, המכונה "מסלול קרן ייעודית".

בפועל, מדובר בפתרון טכני בלבד. הקרן הזו פועלת תחת מסגרת תקציבית מוגבלת מאוד (כ-60 מיליון ש"ח לכלל העסקים הגדולים גם יחד), ללא קריטריונים ברורים, וללא מנגנון חלוקה שקוף או מהיר. התוצאה היא שחברות שנפגעו קשות – בהיקפים של עשרות ומאות מיליוני שקלים – נאלצות להתמודד עם מצב שבו הן למעשה לא זכאיות לכל פיצוי ממשי, רק בשל גודלן.

מדובר בכשל מהותי שמבוסס על הנחה מוטעית שלעסק גדול יש "כריות ביטחון", מאגרים, עמידות מובנית. אך בפועל, עסקים אלו נשענים על שרשראות אספקה רחבות, התחייבויות חוזיות כבדות, תזרים רגיש והיקפי הוצאות אדירים במיוחד בתחומי שכר, שכירות, מימון ותחזוקה. כל פגיעה תפעולית, ולו לזמן קצר, יכולה לגרור נזק מערכתי, להוביל לאובדן חוזים, לפיטורים מסיביים, או לפגיעה במשק כולו ובמאות עובדים.

גרוע מכך: עסקים אלה מספקים שירותים לעסקים קטנים ובינוניים. הפגיעה בהם מחלחלת מיידית מטה – וכשהם לא מקבלים פיצוי, גם ספקיהם, קבלני המשנה והפרילנסרים נפגעים. לכן, מדיניות שמבדילה בין "עסק קטן" ל"עסק גדול" בלי לנתח את תרומתו הכלכלית היא מדיניות עיוורת.

הפתרון המומלץ: מודל יחסי במקום תקרתי

במקום תקרה קשיחה לפי מחזור ההכנסות יש להפעיל מודל יחסי שמבוסס על שיעור הפגיעה בפועל, ביחס לגודלו של העסק. כלומר: עסק גדול שפגע במחזורו ב-30% יקבל פיצוי מדורג, בדיוק כמו עסק קטן שנפגע באותו האחוז. ההבחנה לא צריכה להיות לפי הגודל אלא לפי חומרת הפגיעה.

בנוסף, יש להקים מסלול מואץ ייעודי לעסקים קריטיים: מפעלים חיוניים, חברות תשתית, יצואנים, חברות ביטחוניות או רשתות אספקה רחבות, שבלעדיהן לא ניתן לתחזק שגרה כלכלית בסיסית. לא רק שפיצוי לעסקים אלה מוצדק אלא שהוא אינטרס מובהק של המדינה.

לבסוף, יש לדרוש שקיפות מלאה בקרן הייעודית: מהם הקריטריונים, מי קובע את גובה הפיצוי, מה לוחות הזמנים, ומה מסגרת התקציב. כרגע, אין לעסקים הגדולים מושג מה יגיע, אם בכלל.

כספים בקרן הפיצויים פשוט לא מספיקים

אחד החוליים המרכזיים של מתווה הפיצויים במבצע "עם כלביא" הוא הבעיה התקציבית הקשה שנמצאת מתחת לפני השטח – ושעלולה להתפוצץ תוך שבועות ספורים. לפי ההודעה הרשמית של משרד האוצר, הוקצה למתווה תקציב ראשוני של כ־4 עד 5 מיליארד שקלים. אלא שכבר כעת ברור כי הסכום הזה צפוי להתכלות במהירות, לאור היקף הבקשות הצפויות, מספר היישובים המושבתים, הפגיעה בפעילות העסקית בצפון, ובשל השבתות חלקיות רבות גם במרכז ובדרום.

מה שמטריד במיוחד הוא העובדה שמדובר למעשה בתקציב "חלקי" – כזה שמבוסס על הבטחות להשלמות תקציביות בעתיד, אך עדיין לא עבר חקיקה מסודרת, ולא מגובה במקורות מזומנים זמינים. במילים אחרות: ההתחייבויות קיימות, אבל הכסף עדיין לא בקופה.

המקור התקציבי המרכזי שעליו מסתמך משרד האוצר למימון הפיצויים הנוספים הוא גביית מס רכישה עתידית ממכירת נכסי נדל"ן. כלומר, המדינה צופה שהשוק יתאושש, שעסקאות ייחתמו, ושההכנסות ממס רכישה יספקו את הרזרבות הדרושות למימון ההתחייבויות. אולם זוהי הנחה בעייתית מאוד – שכן שוק הנדל"ן מצוי נכון לעכשיו במיתון עמוק. מספר העסקאות בירידה מתמשכת, משקיעים יושבים על הגדר, והמצב הביטחוני בצפון ובדרום יצר אווירת חוסר ודאות שמעכבת עסקאות ומרחיקה רוכשים.

אם ההנחות של משרד האוצר לא יתממשו ושוק הנדל"ן לא יתאושש ו/או שההכנסות ממס רכישה לא יגיעו בהיקף המצופה התוצאה תהיה אחת, מחסור מידי בכספים, האטה בחלוקת הפיצויים, עיכובים בתשלומים לבעלי עסקים, ואף הפסקת סיוע בפועל לעסקים הזקוקים לו ביותר.

זאת לא רק בעיה כלכלית זו גם בעיה תודעתית. ברגע שבעלי עסקים יבינו שהמדינה לא יכולה לעמוד בהבטחותיה, האמון במערכת יתערער, תחושת האחריות תתפורר, ויותר עסקים יבחרו לצמצם, לסגור או להוציא עובדים, לא כי הם רוצים, אלא מפני שאין להם ברירה.

העובדים האם חלת הוא הפתרון

אמנם הובטח כי ניתן יהיה להוציא עובדים לחל"ת אחרי 14 ימי השבתה בלבד, אך עד שלא תושלם החקיקה ביטוח לאומי מנוע מלעבד בקשות בפועל. ומעסיקים ש"שיחקו לפי הכללים" ימצאו  את עצמם חשופים ללא תשלום לעובדים וללא מענה.

מודל החל"ת, שנראה במבט ראשון "זמין ונוח", הוא למעשה פתרון בעייתי הן לעובד והן למעסיק, ועלול לייצר נזק ארוך טווח במקום סיוע אמיתי.

 כאשר עובד מוצא עצמו בחל"ת, הוא למעשה מנותק ממקום עבודתו, לא רק ברמה הפיננסית, אלא גם ברמה הפסיכולוגית, החברתית והארגונית. הקשר שלו לארגון נחלש, תחושת הביטחון התעסוקתי מתערערת, ובמקרים רבים מאוד מתחיל תהליך של חיפוש אחר אלטרנטיבה. לא מעט עובדים שהוצאו לחל"ת בעבר לא שבו למקום העבודה שממנו נשלחו, ולעיתים גם לא חזרו כלל למעגל התעסוקה.

מעבר לכך, היציאה לחל"ת פוגעת בזכויות הסוציאליות של העובד, הוא אינו צובר ותק, חופשה, הבראה, פנסיה או תגמולים. מהצד השני, המעסיק מוצא עצמו לא אחת מתמודד עם מורכבות משפטית, במיוחד כאשר החל"ת לא בוצע בליווי משפטי צמוד או ללא הסכמת העובד. כך נוצר מצב שבו כלי שאמור לספק גמישות, מייצר למעשה חיכוך, חוסר ודאות וסיכון משפטי מיותר.

הבעיה החריפה יותר טמונה במבנה של מודל הפיצוי עצמו. חל"ת הוא פתרון "הכול או כלום", או שהעובד עובד, או שהוא בבית. אבל במציאות הכלכלית של ימי חירום הרבה מאוד עסקים ממשיכים לפעול באופן חלקי, בהיקפים משתנים, תוך התאמה למציאות. המודל הנוכחי לא יודע להתמודד עם מורכבות כזו. הוא לא מתמרץ את המעסיק לשמר את העובדים ולהחזיק אותם גם אם רק חצי משרה, אלא דווקא להפך, דוחף להוציא אותם מהמערכת על מנת לקבל את ה"החזר" מהמדינה.

וזה בדיוק ההבדל בין מודל החל"ת לבין מודל מענקי השכר שנוסה בעבר ובמקרים רבים, גם הצליח. כאשר המדינה מסייעת לעסק להחזיק בעובדים, גם אם בהיקף מצומצם, נשמר קשר תעסוקתי חי, נשמרת שגרה, ומתחזקת תחושת המחויבות של העובד וקטנים הסיכויים  לאבטלה כרונית.

המציאות מלמדת שברגע שעובד יוצא ממעגל התעסוקה, לא פשוט להחזיר אותו. אם מתווסף לכך גם ניתוק רגשי, התרחקות מהשגרה, או הצעות עבודה אחרות שהוא מקבל בתקופת השהות בבית, המעסיק מוצא את עצמו מול שוקת שבורה בדיוק ברגע שהוא מנסה להחזיר את העסק לתפקוד מלא.

מודל החל"ת אינו מענה כלכלי, אלא פתרון ניהולי של מצוקה. הוא משרת תזרים לטווח קצר, אך פוגע בהתאוששות לטווח ארוך. אם המדינה רוצה לעזור באמת לעסקים עליה לא לדחוף אותם להוציא עובדים לחל"ת, אלא לתמרץ אותם להחזיק בעובדים ככל שניתן, גם אם באופן חלקי. מודל מענקי השכר הוא כלי יעיל, שקול ואחראי, שכבר הוכיח את עצמו בעבר וראוי לחזור אליו גם כעת.

במקום להרחיק עובדים מהעסקים, הגיע הזמן שהמדינה תתמקד בשימור הקשר התעסוקתי. זה אינטרס לאומי, כלכלי וחברתי והגיע הזמן לפעול בהתאם.

המתווה הנוכחי, לצערנו, מתמקד במספרים ולא במציאות. עסקים שנפגעו פיזית, פונו, הועברו או נאלצו לשכור שטחים חלופיים פשוט לא קיימים במודל.
אם המדינה רוצה לשמר את המרקם העסקי והכלכלי לא די במספרים. יש צורך ברגישות, פרקטיקה, וחוק שמבין גם את מי שמפעיל את המשק ולא רק מי שמדווח עליו.

אנחנו במשרד ממשיכים ללוות, לעדכן ולבחון כל סעיף חדש שיקודם בכנסת ונעמוד לצדכם כדי לוודא שתקבלו את מה שמגיע לכם, ולא שקל פחות.